יש תחושת הצלחה מיוחדת, תחושת הישג, כשאת עונדת תכשיט שעיצבת ויצרת בעצמך. יש בזה משהו מיוחד, כשהמזכרת מהאירוע היא פריט שהשקעת בו ויצרת במו ידייך. במיוחד בעידן שבו הכול כל כך זמין ויש שפע של גאדג’טים שמציפים אותנו. יצירת תכשיט בעצמך היא הזדמנות למשהו בעל ערך, בזכות ההשקעה שלנו בו. אבל לפעמים הדרך לשם אינה פשוטה.

בשבוע שעבר, במהלך סדנת בת מצווה שניהלתי בכיתה, שמתי לב שאחת הבנות לא הייתה כל כך רגועה בזמן ההסבר. חזרתי על ההסבר לכל הקבוצה, אך כיוונתי במיוחד אליה, ואמרתי שזה עשוי להיראות קצת מסובך בהתחלה, אבל הטכניקה בסופו של דבר פשוטה. הוספתי שכולם יכולים, ואף פעם לא קרה לי שמישהי עזבה את הסדנה בלי תכשיט או בלי להצליח. אמרתי גם שאני כאן כדי לעזור בכל שלב.

הזמנתי אותה לשבת ולנסות, אבל היא ביקשה שאעשה את העבודה במקומה והתעקשה שהיא לא טובה בזה.

במהלך סדנת תכשיטים אני מחלקת הרבה ערכות, שבכל אחת מהן יש את כל החומרים הנדרשים להכנת התכשיט. כולל חרוזים שאני בוחרת מראש ומתאימה לצורך יצירת מסגרת תומכת, שתעזור לכולן לסיים את הסדנה בזמן המוקצב עם תחושת הצלחה ומוצר מוגמר ברמה גבוהה. בנוסף, יש גם “בופה” של חרוזים למי שרוצה לעצב בעצמה או להוסיף על העיצוב שלי.

חזרתי אל הילדה שהתעקשה שהיא לא מסוגלת. ניסיתי לשכנע אותה לפחות לנסות – לבחור ערכה שהיא אוהבת ולהתחיל לעצב, ובשלב ההרכבה אני אעזור לה. היא בחרה ערכת צמיד, ניסתה כמה וריאציות של עיצוב, ואף אחת מהן לא מצאה חן בעיניה.

חשבתי שאולי זה פשוט לא בשבילה, ובמאמץ אחרון אמרתי לה לגשת לבופה החרוזים ולנסות להרכיב עיצוב משלה מאפס.

כעבור כמה דקות היא חזרה, כאילו הייתה ילדה אחרת לגמרי. פתאום היה לה מבט נחוש בעיניים, והיא הייתה מאוד ממוקדת ועבדה במרץ. חוסר הביטחון הראשוני שלה נעלם כלא היה, והיא נהנתה ויצרה את התכשיט שלה בשמחה יחד עם כולן.

אני לא יודעת בדיוק מה גרם לשינוי. אולי האפשרות לעשות הכול בעצמה התאימה לה יותר, אולי ההפגנה של אמון – שהיא יכולה לעשות זאת לגמרי לבד – היא זו שעזרה לה. כך או כך, היא יצרה עיצוב מקורי ומדהים, ואפילו בשלב ההרכבה, על אף שחשבתי שהיא לא ממוקדת בכלל, היא הצליחה לעשות הכול בעצמה.

אני לא יודעת מה גורם לנו לפעמים פשוט להכריז שאנחנו לא מסוגלים לעשות משהו, אבל אולי מעט עידוד ודרך שמתאימה לנו יותר יכולים לעזור לנו להתמודד עם האתגרים.